בש"פ 6124/09, שלום איסקוב נ' מדינת ישראל
כבוד השופט א' גרוניס
06.08.2009
העובדות:
כבוד הרשמת של בית משפט זה דחתה בקשה של המערער להאריך המועד להגשת ערעור פלילי. על כך מלין המערער בערעור זה.
עניינו של המערער נדון בשלוש ערכאות: בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו והפעיל מאסר מותנה שבית משפט השלום החליט להאריכו. המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, כפי שרשאי היה לעשות. בקשתו זו נדחתה. לאחר מכן פנה במכתב לנשיאת בית משפט זה במעין תלונה. כפי שהוסבר לפרקליטו, כבוד הנשיאה אינה מוסמכת לדון בהשגות על החלטות שופטי בית משפט זה. ולאחר כל אלה מנסה המערער ללכת במסלול נוסף של ערעור בזכות.
החלטה:
1. במקרה דנן, אחד הערעורים היה ערעור של המדינה על קולת העונש. הערכאה הראשונה החליטה, להאריך מאסר מותנה ונמנעה מהטלתו של עונש מאסר על המערער (סמכות ההארכה מופיעה בסעיף 56 לחוק העונשין). הערכאה השנייה החליטה לקבל את ערעור המדינה ולהפעיל מאסר מותנה וכן להטיל עונש מאסר בפועל. המערער סומך על סעיף 55(א) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 60 לחוק. סעיף 55(א) קובע כי מי שנידון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי". סעיף 60 מורה כי צו לפי סעיפים 55 עד 59 ניתן לערעור. טענתו של המערער היא שבית המשפט המחוזי נתן צו לפי סעיף 55(א) ומכאן שעומדת לו זכות ערעור לפי סעיף 60(א).
2. הפעלתו של מאסר מותנה אפשרית בשני מסלולים. המסלול האחד, בגדרו של גזר דין שניתן לעניין העבירה הנוספת. כלומר, נאשם מובא לדין ומורשע. נוכח העובדה שמעל ראשו תלוי מאסר מותנה שהוטל בהליך קודם, עותרת המאשימה להפעלה של המאסר המותנה, כחלק מן האמצעים העונשיים בגדרו של גזר הדין החדש. המסלול האחר, כאשר המאשימה מבקשת צו מיוחד להפעלה של מאסר מותנה, בנפרד מגזר הדין שניתן בגין העבירה הנוספת. המסלול הראשון הנזכר הינו זה השכיח, ובו נתקלים מדי יום. המסלול השני הינו נדיר ביותר. כאשר המאשימה גילתה את הטעות, וזאת לאחר שההליך בו ניתן גזר הדין הסתיים, היא עתרה בפני בית המשפט שנתן את גזר הדין למתן צו להפעלת עונש המאסר המותנה. השאלה המתבקשת הינה, כיצד ניתן לתקוף את ההחלטה להפעיל את המאסר המותנה, כאשר נעשה שימוש בכל אחד משני המסלולים הנזכרים.
3. אם הפעלתו של המאסר המותנה נעשית במסלול הרגיל והשכיח, קרי, כחלק מגזר הדין, ברי כי הנאשם רשאי להגיש ערעור כמקובל וכנהוג לגבי כל גזר דין.
4. סעיף 60(א) לחוק העונשין לא בא לשנות את כללי הערעור הקבועים בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיפים 52(א) ו-41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1982. על פי האמור שם, קיימת זכות ערעור על פסק דין של בית משפט שלום לבית המשפט המחוזי, ואילו על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור לא נתונה זכות ערעור אלא יש צורך ברשות ערעור. ברור, שסעיף 60 לחוק העונשין לא יצר זכות ערעור נוספת ומיוחדת למקרה בו ניתן צו המפעיל מאסר מותנה על ידי בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור. מה ההגיון שתעמוד זכות ערעור לבית המשפט העליון דווקא לאדם דוגמת המערער, אך בשל כך שהופעל לגביו מאסר מותנה על ידי בית המשפט המחוזי בדונו בערעור של המדינה?! המקרה של המערער אינו שונה מזה של כל נאשם שההליך הפלילי נגדו החל בבית משפט השלום ונדון בהמשך בבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. נאשם כזה, וכן בעל הדין האחר, היא המדינה, רשאים לפנות לבית המשפט העליון אך ורק על דרך בקשת רשות ערעור. אין להם זכות להגיש ערעור לבית המשפט העליון, לאחר שהעניין כבר נדון בפני שתי ערכאות.
5. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי למערער לא עמדה כלל זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. לאור האמור, אין צורך להידרש לסוגיה של הארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון. אין כל טעם להאריך מועד להגשת ערעור כאשר אין זכות להגישו.
כבוד השופט א' גרוניס
06.08.2009
העובדות:
כבוד הרשמת של בית משפט זה דחתה בקשה של המערער להאריך המועד להגשת ערעור פלילי. על כך מלין המערער בערעור זה.
עניינו של המערער נדון בשלוש ערכאות: בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו והפעיל מאסר מותנה שבית משפט השלום החליט להאריכו. המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, כפי שרשאי היה לעשות. בקשתו זו נדחתה. לאחר מכן פנה במכתב לנשיאת בית משפט זה במעין תלונה. כפי שהוסבר לפרקליטו, כבוד הנשיאה אינה מוסמכת לדון בהשגות על החלטות שופטי בית משפט זה. ולאחר כל אלה מנסה המערער ללכת במסלול נוסף של ערעור בזכות.
החלטה:
1. במקרה דנן, אחד הערעורים היה ערעור של המדינה על קולת העונש. הערכאה הראשונה החליטה, להאריך מאסר מותנה ונמנעה מהטלתו של עונש מאסר על המערער (סמכות ההארכה מופיעה בסעיף 56 לחוק העונשין). הערכאה השנייה החליטה לקבל את ערעור המדינה ולהפעיל מאסר מותנה וכן להטיל עונש מאסר בפועל. המערער סומך על סעיף 55(א) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 60 לחוק. סעיף 55(א) קובע כי מי שנידון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי". סעיף 60 מורה כי צו לפי סעיפים 55 עד 59 ניתן לערעור. טענתו של המערער היא שבית המשפט המחוזי נתן צו לפי סעיף 55(א) ומכאן שעומדת לו זכות ערעור לפי סעיף 60(א).
2. הפעלתו של מאסר מותנה אפשרית בשני מסלולים. המסלול האחד, בגדרו של גזר דין שניתן לעניין העבירה הנוספת. כלומר, נאשם מובא לדין ומורשע. נוכח העובדה שמעל ראשו תלוי מאסר מותנה שהוטל בהליך קודם, עותרת המאשימה להפעלה של המאסר המותנה, כחלק מן האמצעים העונשיים בגדרו של גזר הדין החדש. המסלול האחר, כאשר המאשימה מבקשת צו מיוחד להפעלה של מאסר מותנה, בנפרד מגזר הדין שניתן בגין העבירה הנוספת. המסלול הראשון הנזכר הינו זה השכיח, ובו נתקלים מדי יום. המסלול השני הינו נדיר ביותר. כאשר המאשימה גילתה את הטעות, וזאת לאחר שההליך בו ניתן גזר הדין הסתיים, היא עתרה בפני בית המשפט שנתן את גזר הדין למתן צו להפעלת עונש המאסר המותנה. השאלה המתבקשת הינה, כיצד ניתן לתקוף את ההחלטה להפעיל את המאסר המותנה, כאשר נעשה שימוש בכל אחד משני המסלולים הנזכרים.
3. אם הפעלתו של המאסר המותנה נעשית במסלול הרגיל והשכיח, קרי, כחלק מגזר הדין, ברי כי הנאשם רשאי להגיש ערעור כמקובל וכנהוג לגבי כל גזר דין.
4. סעיף 60(א) לחוק העונשין לא בא לשנות את כללי הערעור הקבועים בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיפים 52(א) ו-41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1982. על פי האמור שם, קיימת זכות ערעור על פסק דין של בית משפט שלום לבית המשפט המחוזי, ואילו על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור לא נתונה זכות ערעור אלא יש צורך ברשות ערעור. ברור, שסעיף 60 לחוק העונשין לא יצר זכות ערעור נוספת ומיוחדת למקרה בו ניתן צו המפעיל מאסר מותנה על ידי בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור. מה ההגיון שתעמוד זכות ערעור לבית המשפט העליון דווקא לאדם דוגמת המערער, אך בשל כך שהופעל לגביו מאסר מותנה על ידי בית המשפט המחוזי בדונו בערעור של המדינה?! המקרה של המערער אינו שונה מזה של כל נאשם שההליך הפלילי נגדו החל בבית משפט השלום ונדון בהמשך בבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. נאשם כזה, וכן בעל הדין האחר, היא המדינה, רשאים לפנות לבית המשפט העליון אך ורק על דרך בקשת רשות ערעור. אין להם זכות להגיש ערעור לבית המשפט העליון, לאחר שהעניין כבר נדון בפני שתי ערכאות.
5. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי למערער לא עמדה כלל זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. לאור האמור, אין צורך להידרש לסוגיה של הארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון. אין כל טעם להאריך מועד להגשת ערעור כאשר אין זכות להגישו.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
